כור גרעיני של רוח אנושית: צער אינסופי ואובדן הופכים לנגד עיני ממש לחיזיון מכושף בעל יופי נדיר
כור גרעיני של רוח אנושית: צער אינסופי ואובדן הופכים לנגד עיני ממש לחיזיון מכושף בעל יופי נדיר
לראובן המאוד יקר,
עוד לא חלפו שתים עשרה שעות מאז מופע התזמורת עם רותי נבון באירוע המסורתי המוקדש לגיא לוי ז"ל ולמשפחתו, לחבריו, למוקיריו ולקהילה כולה – ועיני עדיין לחות. אני מבקשת ממך סליחה מראש אם העוצמות הרגשיות יפריעו לי לנסח את דברי באופן מסודר ובהיר. חשוב לי שתקרא. חשוב לי שתדע.
אני מניחה שההגעה למופע שלפה כל הורה מתוך המירוץ אחרי הזמן וההספקים … זה היה כך גם אצלי. לפתע באמצע העניינים הבוערים אני מוצאת את עצמי ניתקת מהקשרי ונוחתת כמו עב"מ לתוך היכל התרבות במעלות לערב מספר 4 המוקדש לחבר התזמורת שנפל בצוק איתן, לגיא לוי ז"ל. בעוד הראש מזמזם והודעות הווצאפ ממשיכות לזרום לנייד שלי, אני פוקחת את עיני ומגלה על הבמה כשלושים גוזלים רכים שהתווספו לתזמורת השנה. הלב מתרחב.
ואז אתה עולה לבמה ואני רואה אותך רגוע ורך, מחבק וחם בדברים שאתה נושא ובטון בו אתה פונה אל הקהל והנגנים. הגוף שלי מפשיר ונרגע מהמירוץ שבחוץ ושלווה אופפת אותי. הנה הבית. הגעתי הביתה. ואתה מעלה את רותי נבון ואני עפה אחורה לילדותי בבת ים עיר של חולות וחוף בתולי… אבל הקול הזה של רותי נבון שולף אותי בבת אחת משרעפי: זה אמיתי, זה מתקיים כאן ברגע הזה ואין יותר חי מזה! משיר לשיר, מנעימה לנעימה, מועקות היום יום מתמוססות ובמקומן מתפשטת תחושה של חגיגיות מלאת חיים ואפילו שמחה. ולא, אני בכלל לא שוכחת שבאתי להזדהות עם משפחת לוי היקרה, עם המתגעגעים לגיא זכרונו לברכה המונצח בתמונה כשהוא מחייך את חיוכו הכובש שצובט את הלב… אבל אני רואה איך גוזלים רכים בחברת אחיהם הבוגרים, אוחזים בכלי נגינה ומפיקים צליל והרמוניה, קצב ושתיקות . ממולם ותמיד בעדם עומד המאסטרו ראובן מלאך ומנצח עליהם במקצועיות, ברגישות, באהבה רבה. הצלילים נפלאים, הקצביות מלאת חיים והקשר שמתהווה על הבמה עם רותי נבון וחוזר ממנה אליכם בטבעיות, בנדיבות….
קשה לדמיין אם לא רואים את זה בעיניים. אני חשה איך האווירה הכבדה של השכול מתבשלת במרינד הקסום שנקרא בפשטות: מוזיקה. אבל ככל שהערב מתקדם מפציעה בי הכרה חדשה: אני נמצאת בכור גרעיני של רוח אנושית. תעלומה גדולה: צער אינסופי, אובדן שאין שיעור לעומקו, ועיצבונו שאיננו ניתן להשגה, הופכים לנגד עיני ממש לחיזיון מכושף בעל יופי נדיר.
העופות הבוגרים שבינינו זיהו את הנעימה הפותחת של התכנית המיתולוגית שבימי הערוץ האחד והיחיד אהבנו כל כך: חיים שכאלה. על הבמה עלו גליה ורן לוי הוריו של גיא לוי ז"ל. הפעם הצטרף אליהם אופק כהן חבר של גיא מהכפר, השניים נפגשו באקראי בצוק איתן במהלך הקרבות.
בהנחייתו הרגישה של ראובן נוצרה שיחה שממנה הצטיירה דמותו המלבבת של גיא ז"ל בחיות ובחיוניות גדולה. גליה לוי דברה והדהימה אותי בגישתה המיוחדת. רן לוי, שתיקתו דיברה את עצמה בעדינות ואופק כהן שהתבטא בישירות ובכנות – כל אחד מן המשתתפים תיאר את גיא שלו ואת הקשר שהיה ביניהם. הם לא החסירו מאיתנו את האירועים המצחיקים ביותר ולא היינו נבוכים מכדי לצחוק… ככל שהשיחה קלחה, כך דמותו שובת הלב של גיא נחוותה כנוכחת בהיכל. כולנו הרגשנו כך.
ומה היינו עושים אם לא היתה איתנו רותי נבון? איך היינו חוזרים ונעמדים שוב על קרקע המציאות? מן הסתם, היינו מסתמכים שוב על כישוריך בתור מלאך… אבל רותי נבון בעלת הקול העז והאנרגיה הפנימית הגועשת שהשנים רק העצימו, בעושר גווניה הקוליים והרגשיים אספה אותנו היטב וביחד עם המאסטרו וכל נגני תזמורת הנחיתו אותנו בשלום על הקרקע. להפתעתי, המציאות כפי שהתגלתה לי לאחר הנחיתה היתה מלאת תקווה ואופטימית יותר מכפי שזכרתי אותה.
השארת תגובה