מחאת הגליל: 50 חטופים כבר 637 ימי הפקרה

גם היום (שבת 5/7/25) יצאו המוני ישראלים פטריוטים לרחובות, לצמתים ולכיכרות בדרישה להפסקת המלחמה הפוליטית והמיותרת הגובה חייהם של מיטב בנינו, החזרת החטופים, הקמת ועדת חקירה ממלכתית למימון החמס וההפקרה, ולמיטוט ממשלת הדמים. 

כך גם ברחבי הגליל המערבי והמרכזי.

צומת כברי (צילום: אמיר ירחי, שי זלצר, דלית שלוש ואופירה רול):

**

בית העמק:

אילון:

**

נהריה:

ראו בהמשך הידיעה את דברי פרופסור משה שנר בהפגנה בנהריה.

**

צומת חוסן:

כרמיאל:

נשאו דברים: מיכל רוזין (לשעבר ח”כ ממרצ. חברת הנהלת הדמוקרטים) / סונדוס סלאח (ח”כ לשעבר וחברת הנהגת “עומדים ביחד”).

הנחיה: עידו פרבמן (פעיל מחאת הגליל)

(סרטון באדיבות דליה לוי)

**

לוחמי הגטאות

דברי פרופסור משה שנר (לוחמי הגטאות) בהפגנת נהרייה 5/7/2025

חברות וחברים יקרים, לוחמי ולוחמות השפיות והדמוקרטיה, ערב טוב

שוב ניתנה לי הזכות לדבר בפניכם, אולם איני יודע לקלל היטב. צריך כישרון מילולי מיוחד כדי להקיף במילים את כל הרוע והזדון, השחיתות ואטימות הלב עמם אנו מתמודדים מזה כשלוש שנים וביתר שאת מאז שבעה באוקטובר הארור ההוא.  כפסע – רק התזמון השבור בין חמאס לאיראן וחיזבאללה – היה ביננו לבין חורבן ישראל. לא רק בכיכר בשדרות היו מסתובבות טויוטות עמוסות מחבלי נוחבה אלא גם בצומת נהריה היו שולטים לוחמי רדואן.

ממשלת ישראל והעומד בראשה טרם לקחו אחריות על מדיניות כושלת, פושעת, על שיסוי וליבוי שנאה בינינו, עם סדר יום לאומי עברייני, עם טיפוח שנאה כאן וחיבוק לאויבנו שם, מדיניות שהובילה אותנו אל סף התהום של החידלון ואל אסון אנושי חסר תקדים בתולדות ישראל. שואת העם היהודי, ממנה באו הורי, ושואת אוקטובר ההוא כאן, ממנה באו חברי, אחינו כאן, מתכתבים זו עם זו. תמונות הרצח ביישובי עוטף עזה, חוסר האונים הנורא, מתכתבות עם תיאורי המשורר מפוגרום קישינייב והתמונות באולמי מוזיאון בית לוחמי הגטאות.

לא אנקוב שוב בשמות חברי כנופיית נתניהו “ורעייתי”, שממשיכים גם בימים אלו בהעדר בושה, באטימות הלב, בגזל משאבי ישראל ובמאמצים להחריב את הדמוקרטיה הישראלית ולהרוס את אבני היסוד שלה. אני מבקש לחזק אותנו במה שאנו מאמינים בו ולמענו אנחנו נאבקים.

משל העגלה המלאה והעגלה הריקה היה בסיס הטיעון שהעלה רבי אברהם ישעיהו קרליץ (“החזון איש”) בפני ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בפגישה שנערכה ביניהם ב-20 באוקטובר 1952, להמחשת היחסים הראויים בין חילונים לדתיים. עגלתנו, הדתיים, מלאה. כך אמר, עגלתכם, החילוניים, ריקה. ואנו נבהלנו. לא בטחנו בחזון שהביא להקמת מדינת ישראל, להקמת נהרייה ושבי ציון, חניתה ומצובה, עברון, סער וראש הנקרה, שמרת ולוחמי הגטאות, שלומי ומעלות ועוד ועוד. זה החזון שהביא לפיתוחם של חברה ומוסדות מדינה, ביטחון, כלכלה חקלאות ותעשייה, חוק ומשפט, השכלה ומדע, רפואה מתקדמת ומערכות רווחה, תרבות עשירה. על כל אלו קמה קואליציית האיוועים של נתניהו.

עלינו להיות גאים במי שאנחנו ולהיאבק על זהותנו, לא גיטו יהודי, לא מלאח, לא קהילת יהודים נפחדת, סגורה בעולמה, אלה חברה נאורה, מתקדמת, שקשורה לתולדות ישראל ולתרבות עם ישראל, אבל פתוחה לתרבויות העולם ושואבת ממסורת זכויות האדם והדמוקרטיה. לא אשכנזיות מול ספרדיות – אלא אור וקדמה מול חושך, זכויות אדם מול דיכוי, חירות ושוויון מול משטר סמכותני. השכלה ונאורות אינם אשכנזים, הם נכס לכל בני האדם.

מהמקרא נשאב את הרעיון שהאדם, כל אדם, נברא בצלם אלוהים. לא ניתן למדוד ולכמת את האדם, כל אחד יחיד ומיוחד, ולכן גם לא ניתן למדוד ערך של האחת מול השנייה ואחד מול האחר. לכן השעבוד הוא חרפה לאנושות, וההתנשאות והגזענות הם מרד כלפי שמים, עבודה זרה. אין אדם אחד עליון בערכו על חברו.

ממסורת הנבואה נלמד את האחווה החברתית והתביעה לצדק, לעני, ליתום, לאלמנה ולגר שבקרבנו. אין זה יתום מסוים, עברי או יהודי, אין זו אלמנה יהודייה – אלו בני אדם באשר הם שחובה מוטלת עלינו לכבדם ולתומכם. זו היא האנושיות המונותאיסטית, שנוסחה במאה ה-18, למוסר אוניברסלי. אין מוסר יהודי או מוסר נוצרי – יש תוקף רק למוסר כלל אנושי. דם האחד לא סמוק מדם האחר, כבוד האחת לא נעלה על כבוד האחרת. צדק אחד לכל בני ובנות האדם.

מהתעוררות העולם המערבי בעת החדשה למדנו את ההומניזם, העמדת האדם במרכז הבמה – לא אלוהים. אפשר לבטוח ברוחו ובמחשבתו פורצת הדרך, חוצת הגבולות. רוח האדם היא שהביאה להתפתחות המדע, חקר היקום, הטבע, האדם. מותר לאדם לחקור במופלא ממנו. הבנו אחרת את מבנה היקום, את סודות החומר, את רזי חוקי הטבע, את מפת העולם, ואת גוף האדם. האדם גילה יבשות חדשות, כוכבים חדשים, חומרים חדשים – ואנו היהודים היינו שם, חלק מהותי מהמודרניות.

רוח האדם שהסירה את כבליה, היא זו שיצרה את מחשבת הנאורות הפוליטית, המצע שעליו צמחו שתי הדמוקרטיות המודרניות הראשונות, האמריקאית והצרפתית. “בני אדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווים בזכויותיהם” – קבעו המהפכנים הצרפתיים ב 1789 בהצהרת זכויות האדם והאזרח.

התביעה לחירות הביאה להגבלת כוחו של השליט היחיד ואחר כך של הממשלה הנבחרת. הושם גבול לשרירות הלב, כבר לפני מאות בשנים. זו אינה המצאה של השמאל הישראלי. ככל שהאדם השתחרר מכבליו המסורתיים כך התחזקה תביעתו לשימת סייגים לכוח שלטון. הפרדת הרשויות הייתה לכלי מרכזי בתפיסה זו.

סעיף 11 של ההכרזה הצרפתית עוסק בסוגיה שמעסיקה אפילו עתה את הישראלים “הפצה חופשית של מחשבות ודעות היא אחת מזכויות האדם היקרות ביותר. לכן רשאי כל אזרח לדבר, לכתוב ולפרסם ללא סייג, בתנאי שהוא יישא באחריות אם ישתמש לרעה בחופש זה…” כאן גם מעוגן החופש להפגין ולצאת נגד שרירות הלב.

בשנת 1517 פרסם הכומר מרטין לותר את 95 התזות שלו שגרמו תוך זמן קצר לאובדן המונופול של הכנסייה הקתולית על ענייני אמונה. לאט, בהדרגה, התפתח פלורליזם אמוני – איש באמונתו. בכתבי היסוד של הדמוקרטיות הראשונות התביעה לחופש אמונה זכתה לגיבוש חוקתי. סעיף 10 בהכרזה הצרפתית אומר ” שום אדם לא יוטרד בשל דעותיו, אפילו לא בשל דעותיו בעייני דת…” האדם אוטונומי לבחור את אמונתו ודרכי חייו. זה לא עניין תרבותי שולי. שום דמוקרטיה לא קמה לפני שהדת נהייתה לעניינו החופשי והפרטי של האדם ואילו הפוליטיקה נהייתה לחילונית.

התביעה לשוויון הביאה בהדרגה למתן זכויות אזרח מלאות לכולם. היה זה תהליך ארוך. בשנת 1891 זכו הפרוטסטנטים בצרפת הקתולית לזכויות פוליטיות. בשנת 1793 זכו בכך היהודים, אם כי לא בשלמות. היהודים היו לנושאי הדגל של רעיון השוויון לקבוצות מיעוט. כשנהינו כאן לרוב השפלנו את הדגל הזה.

אחר כך זכו בהדרגה בעלי מעמדות סוציו-אקונומיים חלשים להיות חלק מהמשחק הדמוקרטי – מאבק שנמשך עד למאה העשרים. לאחר מאבק הרואי זכו לכך גם הנשים, אם כי לא אצלנו בקבוצות מסוימות. במאה העשרים החל המאבק על זכויותיהם של בני המגדרים השונים. המאבק עוד ניטש, ראו ערך ההומופוב, גיבור ישראל לכאורה, הנשיא טראמפ.

לפני כמאה וחמישים שנה פרצה באמריקה מלחמת אזרחים עקובה מדם. היה זה שיאו של מאבק בעבדות. לבושתנו גם יהודים נטלו חלק בסחר המנוול הזה בבני אדם, אבל הם גם הצטרפו בשם מורשתם למאבק לביטול העבדות. הרב אברהם יהושע השל צעד שלוב זרוע עם הכומר מרטין לותר קינג ג’וניור בשנת 1963 במצעד הגדול לוושינגטון. “יש לי חלום” קרא אז קינג בנאומו האייקוני שיום אחד ילמדו יחד ילדי לבנים ושחורים. תוך זמן לא רב הוא שילם בחייו על חזונו, אך המאבק ההרואי לחופש ושוויון זכויות המשיך – אמריקה כבר זכתה לנשיא שחור עור. אנו נאבק כאן על החלום שיום אחד ילמדו יחד ילדי קיבוצים ומושבים, עיירות פיתוח וערים, יהודים וערבים, בנים ובנות, בני מגדרים שונים, דתיים וחילוניים. שהקריאה בין נער לנער “אתה הומו” תחדל מלהיות קללה כשם שהתואר “אוהב ערבים” יחדל להיות תואר גנאי ונשק פוליטי.

שנמשיך לשאת את תפילת האדם, כל אדם. שנישא על שפתנו את מילותיו האלמותיות של רופא הילדים, שאול טשרניחובסקי:

שחקי שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח.

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מכרתיה לעגל פז,

כי עוד אאמין באדם,

גם ברוחו, רוח עז.

[…]

אאמינה גם בעתיד,

אף אם ירחק זה היום,

אך בוא יבוא – ישאו שלום,

אז וברכה לאום מלאום.

הימים קשים, כואבים, מייאשים, אבל חובה עלינו לקוות ולהאמין, להתפלל ולחלום. חובה עלינו להיאבק עד כלות כוחנו לשחרור אחינו הנמקים במנהרות עזה וחובה עלינו לפעול ולהאמין שקרוב היום שבו תעבור מעולמנו קואליציית השחור ונוכל לשוב ולבנות את ישראל מהמסד ועד הטפחות כחברה שנתגאה בה ותהיה ברכה לכל בני האדם.