עודד שלומות
חנוכת גן המשחקים על שם חנה אש
ניצולת שואה, פלמ"חניקית והוגת "סיפורי בדים"
בטקס מרגש נחנך אתמול גן המשחקים המחודש בצומת המפה, הנקרא על-שם חנה אש ז"ל, מאושיות כפר ורדים. את הלוט מהשלט היפה והמעוצב הסירו במשותף נילי אלדר (תושבת כפר ורדים) ועמירם אש, בתה ובנה של אש.
דרורה וינר, מנהלת "סיפורי בדים" חנות יד שניה בכפר ורדים, ציינה כי הרעיון להקמת החנות היה של אש, וכי במקום מתנדבות כ-35 בנות ("ממש משפחה"). הרווחים מהחנות הולכים לטובת פרויקטים קהילתיים, והחנות תרמה גם לשדרוג גן המשחקים ליד צומת המפה.
וינר אמרה כי הרעיון לקרוא לגן על-שם אש היה של דינה להב (אשר גם נשאה דברים בטקס).
ראש המועצה, סיון יחיאלי, הודה לוינר וצוות המתנדבות. הוא הוסיף תודות גם לבן עמי מוסק, שהיה ממונה על פרויקט שדרוג גני המשחקים בכפר ורדים.
(וינר בקשה להודות לקונדיטוריית "נועלוש", שתרמה את עוגיות הכיבוד לטקס).
אלו הדברים שנשאה נילי אלדר בטקס:
ישבתי לכתוב מספר מילים ואז הכול צף ועלה… יצא מבולבל – אתכם הסליחה.
אמא עלתה לארץ ב-1947, לקיבוץ עין גב. בחורה יחידה בן גברים בהכשרה ימית, לאחר שלמדה בגרמניה שלאחרי המלחמה בבית ספר לימאות.
אח"כ הייתה טרקטוריסטית ומרכזת הפלחה בקיבוץ מעברות. הייתה בגרעין שהעתיק את קיבוץ גבולות שלאחר מלחמת השחרור, ועוד רבות רבות… נדדה ממקום למקום.
בין מעשייה הרבים אפשר למנות את ניהול הספרייה הציבורית בעכו, דוברת ואשת יחסי הציבור של הוצאת הספרים מסדה בשנים בהם יצאה לאור האנציקלופדיה העברית, ניהול המשרד לתכנון ויעוץ כלכלי של יגאל כהן אורגד – טרם היותו חבר כנסת ושר אוצר ועוד רבות. וכל זה עם השכלה פורמלית של ילדה בכיתה ג’ ( אז פרצה מלחמת העולם השניה).
היא הייתה אוטודידקטית ולא היה נושא שלא הייתה מצויה בו. היא הייתה אשת שיחה מדהימה, דוברת 7 שפות כשפת אם.
אמא העריצה את לובשי המדים. חיילים ושוטרים היו עבורה התגשמות המדינה היהודית. כבוד גדול.
במשך שנים אמא פיקדה בהתנדבות על תחנת המשמר האזרחי בהרצליה פיתוח, ולאחר שעברה לגור בכפר ורדים היא התנדבה בתחנת המשטרה במעונה.
את עמירם – אחי הטייס, אמא העריצה וראתה בו את ניצחונה על הגרמנים והפולנים.
אמא הייתה חברמנית . ידעה להזיז הרים.
הצברים הפלמחניקים היו גיבורי התרבות שלה – והיא עשתה הכל כדי להיות כמותם.
לאמא היו חיים מאוד קשים – אולי בגלל זה היא עזרה לכל כך הרבה אנשים.
ניסיון החיים שלה – זה שהיא צברה במהלך שנות המלחמה – הוא זה שהכתיב את מהלך חייה מאז והלאה.
לאחר הבריחה מהגטו – כשהיא מסתובבת ברחובות, מלווה קבצנית עיוורת, מסתתרת בחדרי מדרגות, והופכת קבר בבית קברות למקלט מפני ההפצצות, ילדה קטנה / נערה מתבגרת, לבד שורדת בעולם אכזר. תחת זהות בדויה של נערה פולניה היא מסתובבת בעולם של מבוגרים, ובאינטואיציה לא נתפסת היא מצליחה לנווט את מעשייה בתבונה בלתי רגילה – ונשארת בחיים.
בתקופה הזו אמא למדה שאין חברים, שיש לחשוד בכל אחד, שאין לבטוח באיש שתמיד צריך להיות על המשמר כי כל רגע הכל יכול להיגמר – הנורא מכל מחכה מעבר לפינה.
שנים של קור ורעב, שנים של חוסר אונים ופחד נורא, שנים של השפלה ותחתית – השנים הנוראות ההן – לא עזבו אותה עד סוף ימיה.
גם שכבר הייתה בארץ מבטחים, גם שכבר הייתה בעלת משפחה ובטחון – תמיד חשדה בכל, תמיד ברחה, תמיד חשבה על הנורא מכל, תמיד ראתה בכולם אויבים ולרגע לא שכחה.
אמא תמיד אספה אנשים שצריכים עזרה: חסרי בית, אנשים קשי יום, עולים חדשים, חיילים בודדים, אנשים גלמודים, נוער מנותק, חיילים פצועים בבתי חולים – לכולם פתחה את דלת ביתה. לכולם היא עזרה. אספה בגדים וחילקה, אספה רהיטים וחילקה, נתנה כסף התרוצצה בין כולם: יהודים, ערבים, עולים מחבר המדינות ואחרים.
את הרעיון של חנות " סיפורי בדים" שאבה אמא מאחותי טובה שגרה בנוה צדק בת"א, שם הקימה דוכן למכירת ספרים משומשים שכל הכנסותיו קודש להאכלת חתולי רחוב…
אני לא יודעת איך זה התחיל בכפר, איך התפרסמה השמועה לראשונה, אבל יום אחד החלו להיערם שקים של בגדים משומשים בפתח הבית וזה הפך למבול של בגדים. אמא הייתה יושבת שעות וממיינת מה במצב טוב ומה כבר סמרטוטים, והבית היה סתום בבגדים…
אח"כ אני זוכרת שחזרה יום אחד מאושרת והכריזה שיש מקום במרכז המסחרי והפרויקט קיבל אישור של המועצה…
למרות שהחנות היא כבר מוסד בכל הגליל המערבי – עדיין, מדי פעם אני עוד מוצאת שקיות בגדים בפתח הבית…
במהלך חייה היו לאמא המון חברים, המון אנשים נעזרו בה, המון אנשים סבבו אותה – אך בסופו של דבר בסוף ימיה אמא הייתה חולה ובודדה מאוד. שכוחה, כמהה לאהבה והערכה.
הייתי מאוד שמחה אם המעמד הזה הייה מתקיים עוד בימי חייה. אם היה אפשר להעניק לה את הכבוד הזה רגע לפני.
הלוואי והיא רואה אותנו עכשיו, הלוואי והיא שומעת.
אני מודה לדינה ודרורה ולמתנדבות חנות סיפורי בדים, לאנשי המועצה ולבן עמי, וכמובן למיכל ברק – "הלחם" של אמא שלי, על המעשה הזה כאן – במקום הזה.
אני גם רוצה להודות שוב לכל מי שעזר לאמא בהוצאת סיפרה "עץ הערמון": אריה ברן, סטף ורטהיימר, אביבה זהר, שולה מישלי ובטח יש עוד אנשים שאני לא יודעת עליהם.
יש בתוכנו הרבה אנשים שראויים לתודה והוקרה על מעשיהם, ואנחנו צריכים להודות להם ולהוקירם על כך בפניהם ובחייהם.
אני רוצה לסיים עוד בעניין אחד – כשנושא גירוש ילדי העובדים הזרים עלה לכותרות, אמא כמו הרבה ניצולי שואה הזדעזעה מאוד מהמהלך.
היא ביקשה ממני לשלוח לשר אלי ישי את שירו של יהורם טהר לב "צל ומי באר", שיר שנכתב על התקופה בה היו מגיעים מעפילים לקיבוץ יגור.
את השיר הזה אני מקדישה עכשיו לאמא ולכל מי שזקוק נואשות לעזרה.
תודה לכולם.
0 תגובות
השארת תגובה
טקס מכובד
טקס מרגש,אינטימי לחנה אש ז”ל. אשה גדולה עם לב גדול.
ותיק הותיקים
אתה יכול גם להנציח את עצמך
יש קרטריונים
בדוק במועצה
הנצחה
ל2תבקש מאופק שיבדקו
המועצה קבעה נוהל להנצחת שמות
והנצחתה של חנה אש ז”ל אושרה על פי הנוהל